להזמנת כרטיסים עיינו בתוכנייה, היכנסו לאירוע ספציפי והשתמשו בעגלת הקניות

פסטיבל צוללן, בימי המגיפה, פיתח את מחשבת ההתלהקות כפעולה של הישרדות המעשה האמנותי. העמדנו מחשבה שניסתה לעבור דרך ולהמשיך מעבר לחיינו הנפרדים כל כך. האמנו שעלינו להתנסות בלהקה, שמעמידה ערך שהוא מעבר לאינדיבידואליות קיצונית, ומציגה אירוע של חתימה מורכבת שלו שותפים רבים.

כעת, כאשר קולות קולקטיביסטיים-דכאניים סביבנו תופסים את הבמה, עולה פתאום הצורך להגן על מחשבת-האני ולא רק לקטרג נגדה. זה לא שעלינו לחזור להעצמה שטוחה של הקול האישי, אלא להציע איך מעשה היחיד יכול לבטא (שוב) את המשותף, ולהפוך כלי מעצים עבור הלהקה.

עלינו למצוא דרכים להפסיק להכחיש שגם אנו סובלים מתסמונת תרבותית ממאירה אשר כובלת אותנו ולא מתירה לנו לשנות את המציאות העגומה של ההווה והעתיד. עלינו לזהות אילו שקרים היכו בנו שורש, למשל, שצריכה היא בחירה, או שדמוקרטיה היא שוק חופשי. אבל עם זאת, אל לנו להרפות בכזו קלות מנפלאותיה של החירות. איך נוכל להגן על עצמנו מפני הקבוצתיות המאיימת של הדת והשמרנות, ובה בעת לא להיות כלי ביד תאגידים? כיצד נגן על עצמנו מבלי לקדש באופן עיוור את צורת חיינו?

הצעתנו לעת עתה, להפסיק לראות את עצמנו כצרכנים אשר מתוודים על חטאיהם וגם לא כאזרחים מרוצים מהישגיהם. כי אם כיחידים נבוכים ומבולבלים, שצריכים להתמודד דווקא כעת, בזמן החירום, עם האפוריה (aporia) אשר התרבות המשותפת שלנו הגיעה אליה.

הפסטיבל מזמין אותנו להתכנס יחדיו, לצלילי מוזיקה, מסיבה וקונצרט, כאשר תערוכה של סולואים תגיח מתוך המרחבים בהם אנו מתכנסים כחברים – רחבת הריקודים והחלל הגלרי. כל סולו לוקח על עצמו את המשימה הקשה להתמודד עם פרדוקסים שונים שהאידיאולוגיה של תרבותנו הביאה אותה אלינו. מיניות, סיפוק, פריון, כנות, מימוש עצמי, עתיד – הפכו למושגים שאנו חווים נוכח המופע הסתירתי והקונפליקטואלי שלהם בחיים של כל אחד מאיתנו. יחד הסולואים הם פסטיבל, שמציג אירוע משותף של התמודדות וזיכוך הדברים שעלינו להתגבר עליהם יחדיו, וכל אחד לחוד.

נראה שבימים אלו, בהם מדינתנו אחוזה על ידי חזון משיחי, עלינו לבדוק איש-איש נחלתו. מהו המצב של אותה ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה שעל אודותיה אנו צורחים ברחובות? כיצד תרמנו אנו לאובדנה?